המלצות על ספרי ילדים – המשך
אני רוצה לסגור את הפינה הזו והבטחתי עוד כמה המלצות על ספרי ילדים שאפשר להשיג גם בארץ.
אז נתחיל בסופרים לועזיים שראו אור בעברית:
מייד ידעתי שאת הספר “על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש” (שגם תמי המליצה עליו בטוקבקה) אני אשים בראש הרשימה. זה ספר שאני סוחב איתי כבר שנים. אני חושב שהוא כמעט ההפך מכל מה ש”מחנך” הוא מעודד נקמנות, חפרנות, דקדוק יקי ויש בו חרא בכל דף ודף (כולל רעשים שהחרא עושה כשהוא יוצא). בקיצור, ספר מושלם. הציורים הפשוטים רק מוסיפים לגאונות. מבחינתי, זה ספר חובה בכל בית. הספר נכתב ע”י ורנר הולצווארת’ ואוייר ע”י וולף ארלברוך. אני חושב שבגלל השמות הסופר-גרמניים האלו (שניהם מברלין, לפי מה שהצלחתי לברר) בגירסה העברית שמות הסופר והמאייר לא מופיעים על הכריכה. מזלם שהם לא טורקים אז אולי היו מפסיקים למכור את הספר בארץ.
הנה העטיפה:
ובאותו עניין (אבל לא ממש קשור לספרי ילדים), אני רוצה רגע לענות לתמי, שחשבה שההשוואה בין קריעת ספר ע”י פעוט לשריפת ספרים ע”י הנאצים היתה מיותרת – אני עדיין חושב כך. הרי לא מדובר בעולל בן יומו שלא מבין מה הוא עושה…. ילד בגיל 3-4 שעדיין קורע ספרים במקום לקרוא אותם… מממ. יש איתו בעיה.
אבל מה שיותר חשוב פה הוא שאני לא חושב שלהשוות משהו לשואה הוא אסור. השואה היא לא דבר קדוש. ההפך הוא הנכון. מצחיק שבדיוק אתמול בערב, נטע ואני צפינו בתכנית חדשה ומעניינת שמושיבה קומיקאים על ספה מול קהל מאוד מצומצם והם פשוט מדברים על כל מיני נושאים. אחת האורחות בתכנית שראינו אמש, היתה רוזאן בר. למי שלא יודע, חוץ מהעובדה שהיא היתה אחת הנשים הכי חזקות בתעשיית הבידור פעם עם הסיטקום הכי מצליח ואולי אחד הכי חתרניים עד היום, היא גם סטנדאפיסטית בחסד, שמאלנית ופעילה לזכויות אדם. במהלך השיחה, המנחה הראה תמונה שרוזאן פירסמה באיזה מגזין ובו היא נראתה מחופשת להיטלר אופה עוגיות. כמובן שכשהתמונה התפרסמה כל העולם ואחותו יצא עליה. אבל בהסבר שלה ,שהיה רגוע ומנומק להפליא, היא אמרה שכדאי שאנשים יפסיקו לחשוב שהשואה של שקרתה בגרמניה זה איזה משהו קדוש. כל יום נרצחים אנשים ומיעוטים מסביב לעולם ולאפאחד לא איכפת – שואות נהיו דבר בשיגרה כמו לאפות עוגיות. היא אמרה בדרך הרוזאנית שלה משהו בסגנון של “צריך להפסיק להתרגש מהסמל שהוא השואה ויותר להתרגש מהשואה עצמה ומשואות בכלל”.
טוב. עניתי. אפשר לחזור לעיקר?
סידרת ספרים יפה נוספת היא סידרת “העונות בבאר-שפע” . הסידרה מחולקת לארבעה ספרים בפורמט גדול כשכל אחד מכוון לעונה אחרת בשנה. אין בספר מילים בכלל אלא רק ציורים ענקיים על עמודים כפולים (בדפי קרטון עבים נגד קריעה LOL). הציורים מתארים את העיר “באר-שפע” ואת האנשים בה. הדמויות חוזרות בכל הספרים וכך גם הנוף. סדר העמודים זהה בכל הספרים ואפשר כך להראות לילד את ההבדל בעונות השנה. הציורים מלאים במלא פרטים מעניינים, בסגנון קומיקסאי, והקורא (או הצופה במקרה הזה) יכול לצלול לעומק הציורים והמשיך לגלות עוד ועוד הפתעות בכל דף. הספרים זכו בפרס מיוחד לספרות ילדים ואיורו בידי רוטראוט סוזאנה ברנר.
הנה העטיפות:
עכשיו לכמה ספרים ישראלים.
בראש ובראשונה – ואולי ספרי הילדים האהובים עלי בכל הזמנים שמרוב בלאי של שנים כבר הספקתי לקנות מהדורות חדשות לכולם הם הספרי הילדים של דודו גבע וקובי ניב. מי שמכיר אותי ועקב אחרי הקומיקס שלי יודע שאין בעולם אומן אהוב עלי מדודו גבע. אני מאוד אוהב אומנות ומכיר וראיתי כבר הרבה אבל הציורים של דודו גבע (כולל שירבוטים וקשקושים) נוגעים אצלי במיתר של רגש שאף אומן/ית אחרים הצליחו. אז ככה גם בספרי הילדים הגאוניים (לא פחות) “הפיל מניו יורק”, “ברטה השמנה” ו”עצרת הינשופים”. אין לי מה להאריך ולדבר בהם. אם אתם לא מכירים אותם – תלכו היום ותקנו אותם. הם כל כך מטופשים ומלאי נונ-סנס שהם חובה לכל בנאדם שרוצה להיות מצחיק (או מוכן להסתפק בזה שלפחות הילדים שלו יגדלו להיות מצחיקים).
הנה העטיפות:
(לא מצאתי ברשת את ציור העטיפה של “עצרת הינשופים”).
בנימה זו אגיד שמי שבמקרה יש לו בבית (ומוכן לתרום לי ,למכור לי או אפילו לסרוק ולשלוח לי למייל) את
“השקרן הכי גדול בעולם”, “הדייג ודג הזהב” “סינבאד הספן, “אחמד והפיה” שאת כולם אייר גבע בגאוניות, נא ליצור קשר דרך
arbel420@gmail.com
תודה.
גם שלושת ספרי “האביר זיק” שיצאו מחדש ממש מצחיקים ומומלצים אבל הם לעיתים קצת פחות מתאימים לילדים עם נפש רכה (מומלץ בחום למעוערים בנפשם!).
נמשיך. אמי רובינגר הוא אחד המאיירים המפורסמים בארץ. יש לו סגנון שהוא יחודי לו והוא שומר על קו אחיד במשך כל הקריירה העשירה שלו. בשנים האחרונות הוא גם הפך לסופר ומאייר לילדים מהמוצלחים שנתקלתי בהם. בגלל שהוא גם כותב וגם מאייר, בכל הספרים יש חיבור מאוד מדויק בין המילה לאיור. הספרים מאוד מצחיקים ונוגעים בכל מיני נושאים. אלה התאהבה בהם ממבט ראשון והיא מדקלמת כבר את “מי אני מה אני” החכם, ואת “בובי בא, בובי לך” המקסים. בביקור האחרון בארץ, ביום האחרון, נכנסתי לחנות ספרים, עם רשימת קניות, במטרה למצוא עוד ספרים שלו, אבל מצאתי רק את “חתול גדול, חתול קטן” ואת “האו עד עשר”, שגם אותם אלה כבר מדקלמת בשימחה. שמחתי למצוא את הספרים הללו אבל זו היתה שימחה שמהולה בקצת אכזבה. למה אכזבה? כי את “פישפש מתלבש”, “עודד עובד ועובד ועובד” , “אין אריות כאלו” ואת “פילים בכל הצבעים” לא מצאתי. והיום גיליתי שיש גם את “תזמורת מפלצות הקצב”. נו, שויין. אולי בפעם הבאה. בכל מקרה. שווה לכם לבדוק את הספרים שלו.
עטיפת “מי אני מה נאי”:
מה עוד…? היום, כל מי שיש לו ילדים כבר מכיר את ספריה הנהדרים של רינת הופר. ואם לא, אתם חיים בפלנטה אחרת. כל ספר שלה שקנינו אלה אהבה. בינהם “אילת מטיילת”, “איפה אילת”, “החתולה של אילת”, “קיפודה עם מזוודה”, “אותיות במיץ שטויות”, “המפלצת הסגולה” ו”הצב בצבוץ” שעלו לי עכשיו בראש. הספרים והציורים שלה הם רבים מדי בשבילי לבחור רק אחד אבל הנה העטיפה של “מפלצת סגולה”:
ספר נוסף ומדהים הוא “לילה בלי ירח” של שירה גפן ואתגר קרת עם האיורים הבאמת מופלאים ועוצרי נשימה של דוד פולנסקי (שאייר מחדש עכשיו גם את הכבש ה-16). הנה ציור מתוך הספר, שמודפס עם צבעי כסף בתוכו שמוסיפים עומק לציורים:
ולא חסרים עוד ספרים בערימות. יש הרבה מאוד ספרי ילדים ישראלים מצוינים שכתובים יפה ומאויירים נפלא אבל נגמר לי הכוח לכתוב… אשמח אם אתם, הקוראים, תגיבו ותתנו המלצות דרך הטוקבקים שנוכל כולנו ללמוד ולמצוא עוד ספרים יפים ומהנים לילדים ולילדים שבתוכנו.
יום טוב!
נ.ב.
בפוסט הבא אני אחזור לנושא הקומיקס המקוונן. מבטיח. אולי…
היי ארבל
אתה צטטת את היינה לא אני
אני אמרתי ששריפת ספרים קוראת במשטרים טוטליטרים על בסיס התלהמות אידיאולוגית או דתית
אם כבר אז אני חשבתי על ההרס של הספריה באלכסנדריה
מה הכנסת את השואה בכלל
ואני מסכימה איתך שהשואה זה לא קדוש
לפי התאורים זה היה גהנום
ולדעתי האישית בארץ כל עוד היה מלא אנשים ששרדו את השואה וחוו את המלחמה. אז איך שהוא כיבדו את היום ואת זכר הניספים
אבל כמדינה שעשקה ועושקת את כספי הניצולים
שיכלו או יכולים לשפר את מצבם וזה נמנע מהם בגלל בצע .אז איזה קדושה אתה מוצא פה היום ?
לדעתי ומניסיוני עד האיומים של אחמאנגיד היו אולי 2 קבוצות שכבדו את זכר הניספים בשואה וזה אשכנזים וספרדים כמו יהדות סלוניקי ויהודי אלגיריה שחוו את השואה
ואנשים שגודל הזועות והאידיולוגיה הנאצית זעזעה אותם
השאר היו אדישים עד קצת סימפטים ולא יותר
שלא לדבר על אלו שקראו לאשכנזים סבונים או חבל שלא גמרו איתכם או זה הבעיה שלכם האשכנזים
והכי גרוע זה קבוצה לא קטנה של חרדים שקיבלו הסברים מהרב הגדול שלהם
שהשואה היה עונש מהשמים כי האשכנזים לא היו דתיים מספיק
או שמתנחלים וערבים קוראים לחיילים נאצים
תמי
והמצחיק הוא שאנחנו מגדרים ובונים חומות לא רק סוגרים חלק מהאנשים בשטחים אלא גרוע מזה סוגרים את עצמנו שוב במין גטו שגדל והולך . .
אז איפה הקדושה פה ?ומי בכלל צריך אותה ?
כמו שאמר קוהלת אין חדש תחת השמש מסכימה איתך
מי מקדש את הצוענים ?את המפגרים והנכים
שמתו במחנות
או מי זוכר את הטבח בטוצים את המתים בסודן
או את הארמנים
או מי בכלל שם לב באמת לכורדים שהטורכים והרוסים מזנבים בהם ?
מי שם לב שהמדינה שולחת ילדים בספסוד לצעדת החיים עלק בפולין
מהטעמים שלא כולם לדעתי כנים ונכונים
דבר שלא הסכמתי לבתי ונחשבתי בעיני רבים פה כלא פטריוטית מספיק
חושבת שהמשפט לזכור ולא לשכוח הוא המתאים לנושא השואה היהודית .רק חבל שלא מלמדים גם לכבד את האדם באשר הוא אדם .
אהבתי את הסיפור על רוזאן
הערכתי גברה אליה לא ידעתי עליה כלום
חוץ מהסדרה הנהדרת שהיה לפני שנים פה . .
ונראה לי רק ראוי לציין שהיטלר שהיה חביב ביום יום שלו על מכירו והיה צמחוני אדוק זה לא סימן שיצא ממנו איזה בודהה
בהפוך על הפוך לגבי ילד שמחבל בספרים
יותר פשוט לשאול אותו למה הוא עושה את זה בתור התחלה .
עוד פעם יצא לי מגילה
ריספקט תמי,
תודה על התגובה הארוכה. מצטער שלא ירדתי לסוף דעתך בהתחלה, תודה על שהסברת את עמדתך וכמו תמיד – כיף לגלות שאנחנו בעצם די מסכימים. מסכים איתך גם על הלדבר עם הילד. אני מאמין שהאשם הוא לא רק בהם אלא גם בנו כהורים. לא בי ספציפית, כי אלה באמת מושלמת אבל הורים בכללי. אני חושב שאנשים כבר מזמן הפסיקו להקשיב לילדים שלהם. יותר קל לפתוח לילד טלוויזיה. יותר נוח לומר לילדה שאבא, כואב לו הראש/רואה כדורגל/חזר עייף מהעבודה וצריך קצת שקט וכו’ וכו’ וכו’ למרות שרוב (אם לא כל) הילדים, מה שהם באמת רוצים זה זמן איכות עם ההורים שלהם. אבל לא כזה כדי לצאת לידי חובה – זמן איכות אמיתי. אני חושב ומאמין שנטע ואני מאוד מחויבים לאלה ובגלל זה אנחנו גם רואים את התוצאות האלו. אם אני לא טועה, מכל ההורים ששאלתי בגן, אלה הולכת לישון הכי מאוחר מכולם. וזה לא שהיא בוכה או עושה בעיות. ההפך הוא הנכון. השעות שלנו עם אלה אחרי הגן מלאות בקסם ובחוויה. בשבילה ובשבילנו. אני לפעמים תופס את עצמי ברגעים שאני איתה ואני מבין ש”זהו. עוד רגע היא כבר בת-עשרה והיא לא תרצה לבלות איתי ויהיו לה כבר עניינים משלה וכול זה”. אז אנחנו משקיעים בה. עונים לשאלות שלה (גם המוזרות ביותר), מקשיבים לה, מסתכלים עליה ואליה כשאנחנו מדברים איתה, משחקים איתה על הריצפה/מיטה/או איפה שבא לה ועושים הרבה כיף. הרי, אחרי הכול, בשביל מה אנחנו עושים ילדים? בשביל שילכו לישון בשבע בערב אחרי ארוחת ערב ומקלחת קצרה? בשביל שנוכל להשוויץ בהם? בשביל ההורים?
לא מבחינתי. אני נהנה מכל שניה איתה ואני ממליץ לכל הורה לעשות כך. ובסוף, אולי הילד פחות יקרע ספרים… מרוב מילים אז אולי אני אעשה פוסט בנושא בקרוב. נושא אהוב עלי ביותר…
תודה תמי
רציתי להמליץ על ספרי מורדילו של הומברטו אנדרייצ’יו, נדמה לי.
זו אומנם לא סדרת ספרי ילדים והיא לא קשורה לפוסט, אבל הספרים פשוט גדולים!
לפי התגובה שלך, נראה שאתה הורה מדהים, אתה ונטע כמובן.
לדעתי צריך לעשות טסט להורים ומבחני תיאוריה, ממש כמו לאוטו, כדי לראות אם הם כשירים להביא ילדים, ואם כן, להביא להם רשיון להורות, כי היום מביאים ילדים כי רוצים שמשהו יקרא להם אבא/אמא, ולא כדי להעניק לו ולרצות לתת לו.
נראה שאתה היית עובר את הטסט הזה בלי טעות אחת.
זה נשמע מאוד מפגר כמו שכתבתי את זה, אבל לדעתי באמת צריך לתת להורים רשיון להורות, כי היום מביאים ילדים סתם, אפילו מיחסי מין לא בטוחים, כמו אצל ילדות בנות 16…
היה אצלנו בכיתה דיון על הרעיון החדש שלהפרות ביצית בגיל חמישים או שישים.
לדעתי זה לא צריך להיות להיות ככה, כי הילד יהיה מסכן כשההורים בגיל כזה, זה לא נראה לי טוב לילד.
הדעות בכיתה היו חלוקות ובאיזה שלב המורה סיכמה את זה כך:
היא אמרה שראתה שיש מישהי בגיל הזה של חמישים בערך שרוצה לעבור את הטיפול הזה, היא רוצה שסוף סוף יקראו לה אימא. המורה שלי חושבת שהטיפול הזה לא צריך לענות על הצורך של מישהי שיקראו לה אמא, אלא אם אדם רוצה להעניק לילד שלו וזו הסיבה שהוא רוצה להביא ילדים, שיביא ולא אם הוא רוצה ילד בשביל שיקראו לו אמא, או בהודו (נדמה לי) שהיו זוג הורים שבגיל שבעים אני חושב הביאו ילדים כדי שיהיה יורש לחווה. אסור להיות כאלו אנוכיים בקטע של הורות, אלא להביא ילדים רק מכוונות טובות ורק כדי שיהיה לו טוב.
לפי ההסבר הזה, אני כבר מוכן להביא ילדים. אני רוצה שהיה להם הכי טוב בעולם. אבל אני קטן מידי ועוד לומד, ואין לי עבודה, וזה יהיה לא פייר כלפי הילד, אני לא רוצה שהוא יסבול מהטעות שלי.
המורה שלי סיכמה את זה בעצם שלהורות אין גיל, אבל זה צריך לבוא מכוונות טובות ומהתחשבות בילד, ולא מכוונות אנוכיות.
לדעתי אסור לפעול כך נגד הטבע, בצורה כזאת “קשה” כי הטבע יודע מתי אנחנו מפסיקים להיות כשירים להביא ילדים, ולדעתי הטבע יודע מה הוא עושה, ואם אנחנו לא מספיק כשירים, אסור להיות הורים בגיל כל כך מאוחר, שהטיפול בילד קשה מדי. המורה שלי אמרה שזה גיל שיוצאים לפנסיה ויש המון זמן לילד, יותר זמן מאשר להורים בגיל 20-30 אבל זה עדיין לא גיל פנסיה, 55, אלא הרבה יותר מאוחר, כשהילד יהיה בן 10 ההורה יצא לפנסיה, ועד אז, גם לו לא יהיה זמן לילד, בדיוק כבן 20 או 30.