www.arbelicious.com

סופסוף אתמול, ה16 ביולי, 11 ימים אחרי התאריך המשוער, נולד ילדנו המדהים, אדר (עם שני סגולים) ובר טלמור.

הגענו לבית החולים בחמש ורבע בבוקר, בשש חמישים אדר כבר היה בחוץ.

עד שתיים-עשרה בצהריים כבר היינו כולנו (כולל הפיצפון) בחזרה בביתנו.

נטע היתה מאוד גיבורה ודחפה את אדר מהר החוצה. גם האם וגם הבן בריאים ושלמים.

אדר הקטן הוא “גאון-יניקה”, כמו שאמא שלו קוראת לו, והוא כמו כל תינוק בן-יומו כל היום יונק, מחרבן וישן.

לנו, הוא נראה בדיוק כמו אלה כשהיא נולדה.

יצא פוסט קצת מבולבל אבל אני בטוח שאתם מבינים.

הנה תמונה:

אל תתעסקו איתו!:

זה מרגיש כאילו מלא זמן לא כתבתי כלום בבלוג. מה שדי נכון…. היינו בישראל לשבועיים וחצי מאוד עמוסים (ומהנים). ביקרנו וראינו כמעט את כל המשפחה המורחבת שלנו. סליחה עם כל האנשים שפספסנו. מסתבר שלטייל עם ילדה בת שנתיים וחצי (ועם אמא שלה) זה קצת פחות פשוט מלטייל לבד. בפעם הקודמת שביקרתי בארץ הייתי לבד וכל לילה יצאתי עם חברים עד השעות הקטנות ובמשך היום הייתי בנסיעות וסידורים. המצב היה טיפל’ה שונה הפעם. את רוב הבקרים שלי העברתי עם אלה ובערב הייתי כבר הרוג מדי בשביל לעשות משהו אז פשוט ישבתי עם אחי ושיחקנו WII עד שהתמוטטתי בערך .

התכנון שלי היה להכין אתמול את הקוקו הראשון מאז חזרתינו לקנדה אבל הייתי חייב לסיים עבודה לקורס שאני עושה על התהליך היצירתי אצל ילדים (אני עובד על תואר של חינוך לגיל הרך). העבודה הפעם היתה לעצב פינת אומנות לכיתת הגן ועבדתי (עם עזרתה של נט המקסימה) עד חצות ואז כבר לא נשאר לי טיפה כוח להכין כלום. אז הנה הקוקו של היום:

וחוצמיזה, אני רוצה לנסות לחזור לצייר ציור ביום. אז להיום, בגלל שכבר מאוחר, תקבלו את הציור שלי מאתמול (לא כולל ההסבר המפורט והארוך), לעיצוב פינת הציור בכיתת גן:

!

אדיוס לבינתיים

שבוע עמוס לפנינו. בחמישי אנחנו יוצאים במסע משפחתי לישראל ויש לנו עוד בערך שמונים אלף דברים לסיים ולהכין לפני. אז כמובן שדווקא עכשיו אני מצונן וקצת חולה…

הנה קוקו השבועי:

נ.ב.

הסרט המדהים הזה זכה באוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. שווה!!!! הנה הלינק:

http://www.garagetv.com/video-gallery/buzzing_bees/De_kortfilm_der_logo_s.aspx?utm_source=toplijst&utm_medium=hp_dag

וגם…

אני מאוד אוהב אנשי מקצוע. נגרים, חשמלאים, רצפים, צבעים וכל השאר. אני אוהב אותם כי הם טובים בדברים שאני לא. אם יש לכם בעיית חשמל, תאמינו לי, כדאי לקרוא לחשמלאי. הוא בדרך כלל יידע מה לעשות. בקיצור, אנשי מקצוע עושים את העבודה שאפאחד אחר לא יודע איך. וזו כנראה הסיבה שהם יכולים להחזיק אותנו בביצים ולהגיד לנו לנסות לשרוק בזמן שהם מגישים לנו חשבון (והבנים מבין הקוראים יעידו שאין הדבר אפשרי). ואני, אחד הלקוחות הכי טובים שיש להם, כי אני לא מבין בכלום. אני לא יודע להתקין תקע, לתקוע מסמר או לחתוך משהו ישר. אני בקושי יודע להחליף נורה… אני נהיה ממש פראייר מול מכונאים. אני יודע איך לנהוג ואיך להחליף גלגל אבל בזה מסתכם כל הידע שלי במכוניות. מכונאים יכולים להגיד לי מה שהם רוצים ואני אשחק אותה מבין מה מדברים אלי, אהנהן ומדי פעם אגיד “ממממ… מעניין”" ובסוף אני אשלם להם מה שהם מבקשים ואפילו אשאיר טיפ. ורק שתדעו, מכונאים הם אותו דבר בכל מקום בעולם…

אבל מה? יש סוג אחד של אנשי מקצוע שאין לי הרבה ריספקט אליהם. שרברבים. זה לא שהם לא עושים עבודה נהדרת, פשוט כל בנאדם עם חצי שכל יכול לטפל בכמעט כל בעיית צנרת. שרברב זה בנאדם רגיל שמוכן ללכלך את הידיים, זה הכול.

כבר איזה שבועיים שהכיור במטבח מראה סימנים שהוא הולך להתקע. בהתחלה המים ירדו ממש לאט, אחר כך אפילו יותר לאט ובסוף, לפני יומיים, המים הפסיקו לרדת. אז קנינו פומפה ופימפמנו עד שהפומפה נשברה. המים עדיין לא זזו. חזרנו לחנות וקנינו את מה שידוע בעגה המקצועית כ”נחש צנרת”. ה”נחש” זה בעצם צינור מתכת ארוך עם איזה גולה בקצה שדוחפים לצנרת והוא פותח את הסתימה.  אז הכנסנו את ה”נחש”, דחפנו אותו עד לנקודה שבה נעצר. בכוח, בעדינות ובמה לא, אבל הסתימה לא זזה. כשהכיור עלה על גדותיו, הבנו שהגיעו מים עד נפש והחלטנו לעשות את המעשה האסור – התקשרנו לשרברב.

“מה הבעיה?” הוא שאל

הסברנו שיש סתימה בכיור המטבח.

“200$” הוא ענה

“מה מאתיים? אפילו לא ראית את הכיור!”

“רוצים לפתוח את הסתימה?”

“כמובן”

“200$”

אמרנו תודה ושלום וניסינו עוד מספר שרברבים כדי לקבל הצעות מחיר. כולם היו מוגזמים כמו הראשון.

עכשיו, שלא תחשבו שאני מתקמצן על עצמי או משהו. אם זה היה חשמלאי, מכונאי, רצף או כל בעל מקצוע אחר, הוא כבר מזמן היה סופר את הג’ובות שלי…

אם השרברב היה אומר סכום סביר גם הייתי שמח לתת לו את העבודה ושהוא ילכלך את הידיים. אבל מאתיים דולר?! זה בערך מה שאני מרוויח בשבוע עבודה בגן.

פאק איט! החלטנו שאנחנו מתקנים את הסתימה בעצמנו. עקבנו אחרי הצינור עד למרתף והחלטנו שצריך לנסר ולפתוח את הסתימה מלמטה.

הכול הלך כמו בתוכנית. ה”נחש” הוחדר לצנרת…

ואז, אלה החליטה להתחיל לבכות. היא רצתה לעלות למעלה ורק רצתה להיות עם אמא שלה. אמרתי לנטע שאני אנסה להסתדר…

ואז נטע קראה מלמעלה:

בקיצור, מרוב בלאגן, לא הספקתי לצייר את הציור היומי ועם הקוראים סליחה.

והנה ההייקו השבועי:

נ.ב.

העובדה שהסתימה נפתחה היא לא החדשות הטובות היחידות.

במהלך העבודה הצלחנו להעשיר את השפה של אלה:

ועוד נ.ב.

אמיר, הרבה מזל טוב ליומולדת 60!

כמו שכבר ספרתי לכם, אני אוהב לצייר מפלצות. תחת הכותרת של “מפלצות” חיים גם ערפדים, אנשי-זאב, מומיות וזומבים. אני לא יודע למה בדיוק, אבל אני מאד אוהב לצייר זומבים. אני גם אוהב סרטים על זומבים. אולי בגלל שזה כל כך מטופש שזה כבר מגניב. אין לציור היומי שום קשר למצב הרוח שלי – דווקא היה לנו סופ”ש מקסים עם אלה שהיתה מצחיקה וחמודה ביותר (כמו תמיד).

הנה הציור:

ובמעבר קצת חד, הנה גם קוקו:

נ.ב.

סורי תמי, רק עכשיו ראיתי את השאלה שלך על הפופספוג. ובכן, כן. הרעיון היה שהצופה יראה קודם את הנשיקה ובגרירה למטה “תתגלה” הבגידה.  היום קבלתי הזמנה לפופספוג הבא שיפורסם כנראה בתחילת החודש הבא. פרטים בהמשך…

מחר אני מתחיל נסיון נוסף של “ציור ביום” שבתקווה יימשך לכל אורך חודש פברואר (טוב, זה חודש קצר). בינתיים, הנה קוקו חדש:

שבוע שעבר “התלוננתי” על הסיקור המוגזם של משלחת ישראל להאיטי. המשלחת חוזרת השבוע וכבר הכריזה בגאווה שהיא “עמדה במשימה”, או מה שנקרא באנגלית “מישן אקומפלישד”. ומי שמכיר את הביטוי הזה, שהפך לאבסורד אחרי בוש, רואה את האירוניה במילים האלו. אבל כל זה כבר מרגיש רחוק מאיתנו כאלפי שנות אור אחרי החדשות הנפלאות של השבוע. הנפלאה שבחדשות היא כמובן הידיעה המשמחת על הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין. ועל ידי לא אחר מאשר שר הביטחון. כי בישראל החינוך והביטחון קשורים והופכים לאחד. אחרי זה קראנו על ההפגנות בשייח ג’ארח ועל משטרה אלימה שהציתה ציבור מפגינים שמגיע מדי שבוע להגן על מקומיים שנאלצים “להפרד” מהשכונה לטובתם של מתנחבלים שונאי אדם. אחרי זה ביבי מבקר בהתנחלות, מלקק למתנחלים ומרגיע: “אנחנו פה להשאר”. זה לא מסתדר לי עם כל הדיבורים מסביב על שלום ואחווה, אבל האמת… לא היו לי אשליות. ואז, כדי להיות “הומאניים”" ישבו חברי הכנסת והמציאו איזה חוק דרקוני נגד העובדים הזרים שבין היתר יגביל את תנועתם בתוך שטח המדינה – ממש כמו עבדים. אבל זה כמובן לטובתינו ולטובתם, מרגיעים אותנו. ואחרי כל זה, פרס וביבי יורקים על הזיכרון כשהם מציגים בעולם את דו”ח גולדסטון כאנטישמי (מיוחד ליום השואה הבינלאומי). ואם לרגע ננסה להסתכל על כל הידיעות האלו בעין אוביקטיבית, נחשוב שמדובר באיזה רפובליקת בננות.

בברכת הבאבא סאלי – ששש”ש(לכיש”ב) או – שיהיה שבוע של שמחה (לא כולל יום השואה הבינלאומי). בסד”ר.

את ההייקו הגיתי לפני כמה ימים כשהירח עוד לא הגיע לחציו. במקרה, זה גם הסתדר עם הפוסט. הנה:

נ.ב.

לורדי – אני חושב לחזור על פרויקט ה”ציור ביום” בחודש הבא.

שווה לקרוא:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1144635.html

רגע לפני ההייקו,

המצב בהאיטי חרא אבל ההרגשה המחורבנת אפילו התחזקה עם קריאת העיתונות הישראלית. הכול התחיל עם “ויינט”, שמיד אחרי רעידת האדמה הנוראית, הודיעה באנחת רווחה במבזקים בצד למעלה ששבעת הישראלים השוהים בהאיטי נמצאו בריאים ושלמים. עשרות אלפים מתים תחת החורבות אבל מאוד חשוב שנזכור שאותם ישראלים בריאים ושלמים. זה המשיך למחרת עם הידיעה הראשית שכבר למעלה מארבעים פצועים טופלו בבית חולים השדה הישראלי וכמה הרופאים הישראלים מצוינים. שלא תחשבו שאני מזלזל, חס וחלילה, באותם רופאים צבאיים שעושים מלאכת קודש ועובדים, אני בטוח, מסביב לשעון בתנאים נוראיים. ההפך הוא הנכון, אני חושב שהם אמיצים ומדהימים, פשוט אני לא מבין במה הם שונים מרופאים ומתנדבים אחרים שמסייעים בהאיטי. הקש ששבר את קש הגמל היה הכותרת הראשית של “הארץ” אונליין שסיפרה לכל ציוני גאה כי מסתמן שהילד הראשון שנולד בבית חולים השדה הישראלי ייקרא “ישראל” (ובסוף הוא אכן נקרא כך….) . 70 אלף אנשים כבר נקברו בקברי אחים אבל העיקר שהזיקפה הישראלית נשארת עומדת ויציבה – מה הם היו עושים בלעדינו כל הכושים של האיטי? איך בכלל העולם מתקיים ללא ישראל ? אין לדעת.

דווקא באסונות כאלו, כדוגמת רעידת האדמה בהאיטי, הצונאמי שמעך את דרום אסיה או כל אסון אחר קל לראות כמה הטבע הוא כאוטי.  וכאוס, הדבר האחרון ש”איכפת לו” זה דת או מוצא או צבע גוף. אין לסיפור הנורא הזה זווית ישראלית, אין פה שום נס יהודי ואולי כדאי שנפסיק לחפש כאלו.

אני לא חושב שהפצע שנפער בגוף העם בהאיטי (שגם ככה מצבו די על הפנים) אי פעם יחלים. צר לי.

אני מאחל חזרה בטוחה הביתה לכל המתנדבים בשטח.

והנה ההייקו:

אתמול הלכתי לישון בהרגשה ששכחתי לעשות משהו. הסופ”ש פשוט עבר כל כך מהר שבקושי הספקתי לחשוב. רק מצמצתי וכבר הגיע יום שני שוב. אז היום קמתי מוקדם שתיתי שתי כוסות מים (אני מקפיד כל בוקר לפני כל דבר אחר לשתות שתי כוסות מים) נכנסתי להתקלח ופתאום נזכרתי לחרדתי ששכחתי להכין הייקו. יצאתי עם הכלבים לטיול קר של בוקר ובדרך, מסביב לבלוק, חשבתי על רעיון להייקו. למרות שהוא יצא אולי קצת עצובי כזה, זו לא היתה הכוונה דווקא. כשיצאתי מהבית חשבתי למצוא רעיון משעשע להייקו אבל כנראה שזה לא מה שההייקו רצה…

שבוע טוב וסליחה על האיחור.

קררררררררררררר!

בקנדה, יש קור ויש קורררררררר.

בסופ”ש האחרון היה קררררררר! ממש ממש קררררר! הטמפרטורות צנחו בכמעט עשרים מעלות בכמה שעות כשהקוררררררר הגיע על הרוח הצפונית בשישי בערב. בשבת הקוררררר הגיע לשיאו כשהמעלות הראו 32-! הבית חמים ונעים אבל כל יציאה החוצה ו/או פתיחת חלון או דלת מלווים בכאב חד וקר. אז נכון שמצד אחד מתלוננים אבל מצד שני לחוות מזג אוויר כל כך קיצוני (וזה אפילו לא מתקרב להכי קיצוני שיש בקנדה) זה מעניין ואפילו קצת כיף. וחוץ מזה, היה מאוד כיף עם נטע ואלה במשך כל הסופ”ש הקררררר הזה. אלה ממש מצחיקה ולמדתי אותה לקרוא לנו שלופים וכל היום היא מסתובבת בבית ואומרת “אבא אתה שלופים! אמא את שלופים! אבל אלה לא שלופים אלה חמודה!”.

והנה גם קוקו:

/שבוע טוב ושנה טובה

היום יצאנו כל המשפחה, כולל הכלבים, לטיול קצר ביחד. בחוץ היה יום יפה והשמש זרחה בחוזקה על קור של מינוס 12. אלה היתה קצת עייפה וחזרנו מהר אבל בדרך בא לי רעיון להייקו. הנה:

שיהיה שבוע טוב

לא יודע מה קרה בדיוק. אתמול בצהריים כתבתי את ההייקו הזה והייתי אמור לצייר אותו בערב. הערב עבר והתכוננתי לישון ופתאום נזכרתי אבל כבר הייתי עייף מדי… בכל מקרה, התישבתי עכשיו לצייר אותו ודווקא אני מרוצה שעשיתי אותו רק היום כי אתמול היה לי רעיון אחר לציור אבל פתאום היום הכול הסתדר לי כמו שצריך. בקיצור… הנה ההייקו השבועי:.

הנה קוקו חדש משולב עם תמונה שצילמתי השבוע:

שבוע טוב

אמנם באיחור אבל  גם בדיוק בזמן. הבוקר התעוררנו לגלות שלג על הכול. עד הצהריים הוא כבר נעלם אבל ההרגשה והזכרון של השלג הראשון עדיין נשמרו טריים.

שלושה במכה – “ציורים ביום” מה-14 וה-15 + הייקו חדש של קוקו!

הסופ”ש הזה היה בסימן שני דברים – ג’יאוג’יצו ואלה.  אלה פשוט מדהימה וכל רגע איתה זו ברכה משמיים. נסעתי לסימפוזיום של הג’יאוג’יצו וחשבתי אולי להשאר ללון שם (בערך שעה נסיעה) כדי לחסוך את כל הנסיעות הלוך-חזור האלו, בשביל להיות חייב לקום מוקדם בבוקר ולצאת לנסיעה ולהשאר עם החבר’ה ואולי לצאת לשתות משהו. אבל אז חשבתי שאם אני חוזר אני אוכל לבלות זמן איכות עם אלה… “פאק איט! אני מעדיף לנהוג לכל כיוון, להתאמן ולחזור מפורק הביתה אבל להספיק להנות מהרגעים איתה בערב לפני השינה ובבוקר לפני שאני יוצא שוב. היה שווה כל שנייה איתה!

היום סיימנו את סמינר הג’יאוג’יצו בתחרות פנימית בין כל המשתתפים. הפסדתי פעמיים. בקרב הראשון הצלחתי להטיל את היריב שלי אבל הוא הצליח לסובב את המצב שלו והביא אותי לריתוק “אמריקנה”. בקרב השני הוטלתי ודווקא לרגע או שניים חשבתי שיש לי איזשהו סיכוי כשפעמיים הצלחתי להפוך את היריב על גבו. אבל בסוף הוא היה יותר טוב ממני ויותר חזק ממני והוא ניצח אותי בחניקה אחרי שבטעות הוא הכניס לי אגרוף בפרצוף (אגרופים, בעיטות וכאפות זה לא בחוקי הספורט…) . במקלחת בערב גיליתי יותר סימנים כחולים ממה שחשבתי שיש לי…

לפחות הכנתי שני ציורים וקוקו (למרות העייפות הקשה) שזה מה שנקרא “שלושה במכה אחת”.

אולי, לתחרות הבאה, אני אכתוב על החגורה שלי “שלושה במכה אחת!” וזה ירתיע את המתמודדים מולי…

הנה הציורים:

בציור הראשון (שציירתי על המחשב) התבססתי על תמונה של המאסטר, סלביו בהרינג, שהעביר את הסמינר . המאסטר עונד חגורה אדומה-שחורה שזה השלב השני הכי גבוה בג’יאוג’יצו ברזילאי. הוא מאמן אלופי עולם ולוחמים מפורסמים מעולם ה”קרבות משולבים”. המפורסם מבין התלמידים שלו הוא אנדרסון “העכביש” סילבה. אבל אם אתם לא מתעניינים/נות בתחום זה בטח לא אומר לכם כלום. בכל מקרה, הנה הציור:

והנה הציור השני:

והנה קוקו:

שיהיה שבוע שלם של שלום שלווה שיוויון ושירים שעושים שמח – ששששששששש”ש

היום היה יום ממש יפה. נסענו לטורונטו לבקר חברים, יצאנו עם הבנות (להם יש שתיים) ופגשנו עוד ילדים וחברים בפארק. השמש זרחה היה נהדר.

מפה לשם, עבר היום והשכבנו את אלה לישון. ופתאום התעוררתי וגיליתי שנרדמתי גם…. אז גירדתי את עצמי מהמיטה להכין את קוקו ואת הציור היומי ועכשיו אני חוזר לישון. הנה הציור היומי:

קוקו לא מתייחס דווקא להיום (כי היום היה באמת יום נפלא) אלא למזג האויר שהיה לנו לפני שלושה ימים בערך….