המלצות על ספרי ילדים – המשך
אני רוצה לסגור את הפינה הזו והבטחתי עוד כמה המלצות על ספרי ילדים שאפשר להשיג גם בארץ.
אז נתחיל בסופרים לועזיים שראו אור בעברית:
מייד ידעתי שאת הספר “על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש” (שגם תמי המליצה עליו בטוקבקה) אני אשים בראש הרשימה. זה ספר שאני סוחב איתי כבר שנים. אני חושב שהוא כמעט ההפך מכל מה ש”מחנך” הוא מעודד נקמנות, חפרנות, דקדוק יקי ויש בו חרא בכל דף ודף (כולל רעשים שהחרא עושה כשהוא יוצא). בקיצור, ספר מושלם. הציורים הפשוטים רק מוסיפים לגאונות. מבחינתי, זה ספר חובה בכל בית. הספר נכתב ע”י ורנר הולצווארת’ ואוייר ע”י וולף ארלברוך. אני חושב שבגלל השמות הסופר-גרמניים האלו (שניהם מברלין, לפי מה שהצלחתי לברר) בגירסה העברית שמות הסופר והמאייר לא מופיעים על הכריכה. מזלם שהם לא טורקים אז אולי היו מפסיקים למכור את הספר בארץ.
הנה העטיפה:
ובאותו עניין (אבל לא ממש קשור לספרי ילדים), אני רוצה רגע לענות לתמי, שחשבה שההשוואה בין קריעת ספר ע”י פעוט לשריפת ספרים ע”י הנאצים היתה מיותרת – אני עדיין חושב כך. הרי לא מדובר בעולל בן יומו שלא מבין מה הוא עושה…. ילד בגיל 3-4 שעדיין קורע ספרים במקום לקרוא אותם… מממ. יש איתו בעיה.
אבל מה שיותר חשוב פה הוא שאני לא חושב שלהשוות משהו לשואה הוא אסור. השואה היא לא דבר קדוש. ההפך הוא הנכון. מצחיק שבדיוק אתמול בערב, נטע ואני צפינו בתכנית חדשה ומעניינת שמושיבה קומיקאים על ספה מול קהל מאוד מצומצם והם פשוט מדברים על כל מיני נושאים. אחת האורחות בתכנית שראינו אמש, היתה רוזאן בר. למי שלא יודע, חוץ מהעובדה שהיא היתה אחת הנשים הכי חזקות בתעשיית הבידור פעם עם הסיטקום הכי מצליח ואולי אחד הכי חתרניים עד היום, היא גם סטנדאפיסטית בחסד, שמאלנית ופעילה לזכויות אדם. במהלך השיחה, המנחה הראה תמונה שרוזאן פירסמה באיזה מגזין ובו היא נראתה מחופשת להיטלר אופה עוגיות. כמובן שכשהתמונה התפרסמה כל העולם ואחותו יצא עליה. אבל בהסבר שלה ,שהיה רגוע ומנומק להפליא, היא אמרה שכדאי שאנשים יפסיקו לחשוב שהשואה של שקרתה בגרמניה זה איזה משהו קדוש. כל יום נרצחים אנשים ומיעוטים מסביב לעולם ולאפאחד לא איכפת – שואות נהיו דבר בשיגרה כמו לאפות עוגיות. היא אמרה בדרך הרוזאנית שלה משהו בסגנון של “צריך להפסיק להתרגש מהסמל שהוא השואה ויותר להתרגש מהשואה עצמה ומשואות בכלל”.
טוב. עניתי. אפשר לחזור לעיקר?
סידרת ספרים יפה נוספת היא סידרת “העונות בבאר-שפע” . הסידרה מחולקת לארבעה ספרים בפורמט גדול כשכל אחד מכוון לעונה אחרת בשנה. אין בספר מילים בכלל אלא רק ציורים ענקיים על עמודים כפולים (בדפי קרטון עבים נגד קריעה LOL). הציורים מתארים את העיר “באר-שפע” ואת האנשים בה. הדמויות חוזרות בכל הספרים וכך גם הנוף. סדר העמודים זהה בכל הספרים ואפשר כך להראות לילד את ההבדל בעונות השנה. הציורים מלאים במלא פרטים מעניינים, בסגנון קומיקסאי, והקורא (או הצופה במקרה הזה) יכול לצלול לעומק הציורים והמשיך לגלות עוד ועוד הפתעות בכל דף. הספרים זכו בפרס מיוחד לספרות ילדים ואיורו בידי רוטראוט סוזאנה ברנר.
הנה העטיפות:
עכשיו לכמה ספרים ישראלים.
בראש ובראשונה – ואולי ספרי הילדים האהובים עלי בכל הזמנים שמרוב בלאי של שנים כבר הספקתי לקנות מהדורות חדשות לכולם הם הספרי הילדים של דודו גבע וקובי ניב. מי שמכיר אותי ועקב אחרי הקומיקס שלי יודע שאין בעולם אומן אהוב עלי מדודו גבע. אני מאוד אוהב אומנות ומכיר וראיתי כבר הרבה אבל הציורים של דודו גבע (כולל שירבוטים וקשקושים) נוגעים אצלי במיתר של רגש שאף אומן/ית אחרים הצליחו. אז ככה גם בספרי הילדים הגאוניים (לא פחות) “הפיל מניו יורק”, “ברטה השמנה” ו”עצרת הינשופים”. אין לי מה להאריך ולדבר בהם. אם אתם לא מכירים אותם – תלכו היום ותקנו אותם. הם כל כך מטופשים ומלאי נונ-סנס שהם חובה לכל בנאדם שרוצה להיות מצחיק (או מוכן להסתפק בזה שלפחות הילדים שלו יגדלו להיות מצחיקים).
הנה העטיפות:
(לא מצאתי ברשת את ציור העטיפה של “עצרת הינשופים”).
בנימה זו אגיד שמי שבמקרה יש לו בבית (ומוכן לתרום לי ,למכור לי או אפילו לסרוק ולשלוח לי למייל) את
“השקרן הכי גדול בעולם”, “הדייג ודג הזהב” “סינבאד הספן, “אחמד והפיה” שאת כולם אייר גבע בגאוניות, נא ליצור קשר דרך
arbel420@gmail.com
תודה.
גם שלושת ספרי “האביר זיק” שיצאו מחדש ממש מצחיקים ומומלצים אבל הם לעיתים קצת פחות מתאימים לילדים עם נפש רכה (מומלץ בחום למעוערים בנפשם!).
נמשיך. אמי רובינגר הוא אחד המאיירים המפורסמים בארץ. יש לו סגנון שהוא יחודי לו והוא שומר על קו אחיד במשך כל הקריירה העשירה שלו. בשנים האחרונות הוא גם הפך לסופר ומאייר לילדים מהמוצלחים שנתקלתי בהם. בגלל שהוא גם כותב וגם מאייר, בכל הספרים יש חיבור מאוד מדויק בין המילה לאיור. הספרים מאוד מצחיקים ונוגעים בכל מיני נושאים. אלה התאהבה בהם ממבט ראשון והיא מדקלמת כבר את “מי אני מה אני” החכם, ואת “בובי בא, בובי לך” המקסים. בביקור האחרון בארץ, ביום האחרון, נכנסתי לחנות ספרים, עם רשימת קניות, במטרה למצוא עוד ספרים שלו, אבל מצאתי רק את “חתול גדול, חתול קטן” ואת “האו עד עשר”, שגם אותם אלה כבר מדקלמת בשימחה. שמחתי למצוא את הספרים הללו אבל זו היתה שימחה שמהולה בקצת אכזבה. למה אכזבה? כי את “פישפש מתלבש”, “עודד עובד ועובד ועובד” , “אין אריות כאלו” ואת “פילים בכל הצבעים” לא מצאתי. והיום גיליתי שיש גם את “תזמורת מפלצות הקצב”. נו, שויין. אולי בפעם הבאה. בכל מקרה. שווה לכם לבדוק את הספרים שלו.
עטיפת “מי אני מה נאי”:
מה עוד…? היום, כל מי שיש לו ילדים כבר מכיר את ספריה הנהדרים של רינת הופר. ואם לא, אתם חיים בפלנטה אחרת. כל ספר שלה שקנינו אלה אהבה. בינהם “אילת מטיילת”, “איפה אילת”, “החתולה של אילת”, “קיפודה עם מזוודה”, “אותיות במיץ שטויות”, “המפלצת הסגולה” ו”הצב בצבוץ” שעלו לי עכשיו בראש. הספרים והציורים שלה הם רבים מדי בשבילי לבחור רק אחד אבל הנה העטיפה של “מפלצת סגולה”:
ספר נוסף ומדהים הוא “לילה בלי ירח” של שירה גפן ואתגר קרת עם האיורים הבאמת מופלאים ועוצרי נשימה של דוד פולנסקי (שאייר מחדש עכשיו גם את הכבש ה-16). הנה ציור מתוך הספר, שמודפס עם צבעי כסף בתוכו שמוסיפים עומק לציורים:
ולא חסרים עוד ספרים בערימות. יש הרבה מאוד ספרי ילדים ישראלים מצוינים שכתובים יפה ומאויירים נפלא אבל נגמר לי הכוח לכתוב… אשמח אם אתם, הקוראים, תגיבו ותתנו המלצות דרך הטוקבקים שנוכל כולנו ללמוד ולמצוא עוד ספרים יפים ומהנים לילדים ולילדים שבתוכנו.
יום טוב!
נ.ב.
בפוסט הבא אני אחזור לנושא הקומיקס המקוונן. מבטיח. אולי…
