יש ספרים כאלו, שכשקוראים אותם, לא רוצים שהם יגמרו. כל שורה יפהפיה וכל מילה במקום והבנאדם מתקשה מצד אחד להפסיק לקרוא, ומצד שני, אין רצון להגיע לסוף הספר ולהניח אותו בחזרה בארון. בדרך כלל, שספר כל כך טוב ומרתק, הסיום שלו משאיר לנו טעם טוב בפה ועוד זכרון נחתם על קליפת המוח שלנו. מכירים כאלו?
אני אישית הפסקתי קצת לקרוא ספרים.
ליתר דיוק, אני אומר שאני קורא די הרבה. אבל רק ספרים שיש בהם ציורים ובלוני דיבור.
ומדי-פעם, אני מוצא ספר מצויר כזה שאני לא מצליח להניח ולא רוצה שהוא יגמר. “אסטריוס פוליפ” של דייוויד מזוצ’לי הוא ספר כזה.
הסיפור מתחיל כשהדירה של המעוצבת של אסטוריוס פוליפ נפגעת מברק ועולה באש. אסטריוס בוחר לעזוב הכול ולצאת למסע ליעד רנדומלי לא מוכר. מסע שלוקח אותו אל תוך הזכרון המתעתע וגורם לו להתעמת עם תאוריות ופילוסופיות שאיתן הוא חי כל חייו. “אסטריוס פוליפ” הוא סיפור אהבה, זכרון, אובדן , חיפוש והשלמה. והוא אחד הספרים היפים שקראתי. אני לא רוצה למסור עוד פרטים כי זה יגרע מהקריאה בספר המקסים הזה. זה לא מזיק שהציורים בספר מושלמים. רציתי לסרוק איזה דף או שניים שתראו על מה אני מדבר אבל לא הצלחתי לבחור מבין כל הדפים המושלמים את המושלם ביותר. הציורים והסיפור שלובים אחד בשני כל כך שלקחת חלק מהסיפור ולהוציא אותו מההקשר של הספר כולו יהיה פשע מבחינתי.
הנה הכריכה:
נ.ב.
דייוויד מזוצ’לי אייר את עיבוד הקומיקס לספר “עיר הזכוכית” של פול אוסטר. זה יצא בעברית ואפשר למצוא את זה בכל חנות ספרים (או לבקש את זה לפחות…)
בכל מקרה, הנה הציור היומי שלי:
