www.arbelicious.com

הארווי פיקר נפטר. יוצר קומיקס גדול. להתראות

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3918830,00.html

נ.ב.

נטע כבר באיחור של שבוע עם התאריך המשוער ללידה. אני כבר על קוצים. היא עוד רגועה.

כל יום השבוע הקולגה שלי בגן היתה בפגישות בבוקר והתבקשתי לעבוד גם את המשמרת שלה. אז כל יום עבדתי בגן הרבה שעות וחזרתי הביתה הרוג. אבל בכל זאת חפרתי קצת ברשת כדי למצוא כל מיני קומיקסים מעניינים להמליץ עליהם. חלק מהם אני מכיר שנים, חלק חברים הכירו לי וחלק מצאתי תוך כדי שיטוט באינטרנט.

כשמחפשים קומיקס באינטרנט נתקלים בערימות של זבל. גם ברמה הויזואלית וגם ברמת הכתיבה. הפורמט הנפוץ ביותר הוא כנראה פורמט ה”קומיקס עיתון אמריקאי קלאסי”. באמריקה, כמעט בכל עיתון יומי  יש מחלקה קטנה של קומיקס. “בוטנים” ,או בכינויו העברי “סנופי”,  של שולץ הוא אולי המפורסם מכולם (ובעיני, אחד הסטריפים הכי מצוינים שקראתי ואני עדיין נהנה לקרוא). הפורמט הקצר, התיזמון, ההומור וגם הרגישות של “בוטנים” הוא האבא והאמא של כמעט כל קומיקס עיתון קצרצר שיצא מאז. *הערה קטנה – למרות ש”בוטנים” מוכר בארץ כ”סנופי”, סנופי עצמו הוא בכלל לא הדמות המרכזית בסידרה ובהרבה מהמקרים הוא בכלל לא מופיע בסטריפ עצמו. הגיבור הוא כמובן צ’ארלי בראון, הלוזר הניצחי, שהוא גם קצת חכם וגם קצת טיפש, בעל ראיית-עולם שהיא גם נאיבית וגם פילוסופית, זה שמאוד אוהב ספורט אבל לא מסוגל לבעוט או להכות בכדור. צ’ארלי מוקף בחברים שאוהבים אותו אבל גם נהנים לצחוק ממנו. אין מבוגרים ב”בוטנים” אם כי השקפות העולם של הילדים בסידרה והנושאים המובאים בה מתאימים למבוגרים וצעירים כאחד. טוב, הבנו. “בוטנים” הוא קומיקס-עיתון מושלם אבל לא לשם זה התכנסו כאן היום..

הכול התחיל כשכתבתי שזה הפורמט הנפוץ ביותר באינטרנט, ויש לזה סיבה. הצלחה כמובן. כולם רוצים להצליח. כל אחד או אחת שעושים קומיקס בסגנון הזה חולמים על זה שעיתון יעסיק אותם, על זה שיום אחד ייתקשרו מהעיתון ויודיעו שרוצים להוציא את הסטריפ לסינדיקציה שזה, בסופו של דבר, אומר כסף, הצלחה, פירסום והכרה בינלאומית. ולפעמים… זה באמת מצליח. אבל, יש כל כך הרבה חרא, שבסוף קצת קשה למצוא מה באמת טוב. באתר  קומיקס.קום תוכלו למצוא הרבה דוגמאות לסטריפים קצרים כאלו שדווקא כן מופיעים בעיתונים ושכבר זכו להצלחה (מה שאומר שהם בד”כ עדיפים על הסטריפ הממוצע שתמצאו באינטרנט). רבים מהסטריפים האלו אני מכיר טוב ומהדור ה”חדש” אני אישית הכי אוהב את דילברט. הקצב והבדיחות של סקוט אדאמס היוצר תמיד תופסים אותך לא מוכן וכמו הדינוזאור שלו, אתה מקבל וואחאד ווג’י מהבדיחה. לא יאומן אבל הסידרה היומית הזו רצה כבר 20 שנה!!!! אבל באומנות כמו באומנות – לכל אחד יש טעם שונה. יכול להיות שלא תמצאו את דילברט מצחיק כמו שאני מוצא אותו אבל אם תתחילו לחפור באחת מהסדרות באתר (לכו ללינק של “כל הקומיקסים”), תמצאו את עצמכם מעבירים שעות על ימים של קריאה מהנה של בדיחות וסיפורים קטנים שלפעמים נמשכים  על גבי מספר סטריפים. אזהרת התמכרות! חפירה מהנה!

המלצות לסטריפים חמודים מהאתר:

9 TO 5 שהוא קומיקס של קוביה אחת בעצם

B.C.

NANCY – בגלל הארט במיוחד ופחות בגלל הבדיחות שלפעמים לא ממש מצחיקות

ROSE IS ROSE שישמח גם את הילדים

LOLA

HERMAN

וכמובן “בוטנים” האלמותי.

ועוד… אם אתם מוצאים שם סידרה מעניינת שתפסה אתכם/ן – תכתבו שנוכל כולנו לבדוק…

מורגשים בחסרונם במחינתי הם CALVIN & HOBBES הגאוני וFOR BETTER OR WORSE של לין ג’ונסטון שתפס אותי בגלל שזה, בדיעבד, מרגיש כמו ההשראה ל”עדה חתונזה”.

יש באתר גם לינקים למאיירי קריקטורות יומיות מהעיתונות האמריקאית ושווה להציץ גם שם למתעניינים.

וואו, כמה מילים ועוד לא נגעתי אפילו בקצה של העיקר… נראה לי, עכשיו כשאני יושב וכותב שאני כנראה אקדיש לזה יותר מפוסט אחד…

אז לפוסט היומי נסתפק בכמה לינקים (ויהיו עוד בהמשך):

ראשון הוא ZAHRAS PARADISE. קומיקס איראני מודרני שאפשר לקרוא במספר שפות (ואפילו בעברית). הקומיקס מתעדכן פעמים או שלוש בשבוע והוא תפס אותי חזק. גם בגלל הציורים וגם בגלל הסיפור שיש בו מיסתורין ופוליטיקה והסטוריה והרבה הרבה עומק. אני בטוח שהוא יתפוס אתכם גם.

הקומיקס השני שאני רוצה להמליץ עליו הוא בערך ההפך הגמור של “גן העדן של זאהרה”. אין בו אמירה ולא תמיד יש אפילו חוט מקשר אבל הוא תמיד מצחיק.

בתרגום לעברית זה ייקרא “הנוסע השמיני אוהב את הטורף” אבל הקומיקס הזה לא יעבוד בשום שפה אחרת חוץ מבאנגלית. הקומיקס הזה מחובר לתרבות האמריקאית בכל רמח אבריו. יש בו קטעים שעוברים לי מעל הראש בגלל שאין לי את הרפרנסים המתאימים לבדיחה אבל זה תמיד תמיד מצחיק אותי. החיבור של צילומי הצעצועים עם הטקסט הפוסט-סיינפלדי, סופר ניו-יורקי עושה לי את זה. בניגוד  לקומיקסים אחרים שהמלצתי עליהם, זה לא יתפוס את כולכם. או שתתאהבו בהומור הגאוני (על סף המפגר) או שתסגרו את האתר הזה אחרי סטריפ או שניים ואולי אפילו תנתקו איתי קשרים. אבל אם תתמידו ותקראו את השטויות האלו ותתחברו להומור, לא תוכלו יותר לחזור אחורה וגם את תתאהבו בנוסע השמיני ובטורף (כמו שלא ראיתם אותם מעולם). אחרי הכל, היו כבר יותר מ-300 פרקים (!!!) אז כנראה שמישהו אוהב את זה…

וללינק הישראלי – “בום פאף פאו אקשן” הוא אתר הקומיקס של עידו הירשברג עם הסטריפים החולניים שלו והסגנון המיוחד שלו שלא רואים הרבה כמוהו בארץ (ואולי טוב שכך… סתאאאם, הירשברג, חולים עלייך). הקומיקסים מופיעים בסדר כרונולוגי הפוך אבל אפשר גם ללחוץ מצד שמאל ללינק ישיר לסטריפים. לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה!

יש לי עוד מלא מלא לינקים מעניינים אבל הגזמתי גם ככה לפוסט אחד… פוסט נוסף בימים הקרובים…

תהנו!

נתפס לי הגב בצורה קשה. אחזור בעוד מספר ימים…

טוב, הציור היומי הוא בעצם הציור של אתמול. אבל עשיתי בו שינויים.

צילמתי את הציור של אתמול מספר פעמים ועשיתי כל מיני נסיונות כדי להראות לכם כמה דרכים שונות לצבוע את אותו הציור.

הנה הראשון, בצבעי מים:

לשני הוספתי הצללות בטוש שחור:

ולאחרון, שצבעתי בטושים, הוספתי גם כל מיני תוספות:

למעוניינים, אפשר לשלוח את הצביעה שלכם ל:

arbel420@gmail.com

(נא לציין בנושא המייל את עניין הצביעה…)

ציירתי ציור לציור היומי. ניסיתי לסרוק אבל הוא לא יצא לי טוב בסריקה.

אז… במקום ציור יומי, קבלו עוד דף לצביעה:

* ניתן להעזר בטושים, עפרונות, צבעי מים, צילומים, הדפסות, צביעה אלקטרונית, שמן, עט וכד’

אשמח להציג בבלוג דפים שיוחזרו צבועים.

יומטוב!

ציבעו להנאתכן/ם

+ בונוס לשבוע החדש:

דף צביעה נוסף!!!

ציבעו בצבעים מסעירים, קשטו, עטרו והוסיפו טקסט כאוות נפשכם! להנאתכן/ם!:

+++

!!!!!

+++

!!!!!

בונוס נוסף! באותו מחיר!

מיני פוסטר לחדר ילדים!*

הדפיסו ותלו!

* ניתן לתלות גם במשרדים, חדרי שינה, חדרי אירוח וכדומה

מוקדש לנטע ואלה המדהימות

בהכי הרבה אהבה + עוד קצת.

בוקר טוב! לילה טוב!

הרעיון לציור מאתמול בא לי בזמן שהרדמתי את אלה (ונמנמתי קצת בעצמי…). רציתי, שבמבט ראשון, זה יראה כמו מישהו שיורה לעצמו בראש ומחייך ורק במבט שני זה יראה כמו ספריי חוטים ורוד-אדום. את המסקנות תעשו בעצמכם…

בקשר לציור (עבודה) מיום הזכרון – הרעיון היה להכין כרטיס ברכה ליום הזכרון. אני יודע שזה רעיון חולני אבל אני חובב כרטיסי ברכה ואני חושב שלפעמים אפשר להכין אותם גם לימים עצובים. הדבקתי מעטפה על רקע אדום, הדגשתי את האאוטליין באדום – דמיינתי את המכתב הג’נרי שמקבלות משפחות שכולות ממשרד ראש-ממשלה זה או אחר, או ממשרד צבאי כלשהו שמבשר להם שהמדינה איתם ביום העצוב הזה. אני לא יודע אם יש מכתב כזה או לא, אבל זה מה שדמיינתי.  בצד כתבתי (בדיעבד, לא ממש ברור) את המילים “עוד יום”. השכול והעצב כל כך מושרשים בתרבות שלנו שיום של שכול הוא סתם עוד יום. סתם עוד יום שמגיעה בו מעטפה עצובה עם אאוטליין של דם.

אם פותחים את המעטפה – רואים את הציור היומי שלי:

ארבע דקות לפני סגירת המערכת… 11:56

הציור היומי:

לפעמים אני אוהב לצייר בצבע אבל בדרך כלל אני מונוכרומטי. בדרך כלל בעט פילוט 0.5 שחור. כמעט אפפעם בלי סקיצה מוקדמת. מה שיוצא יוצא. אני כמעט ולא מצייר הצללות ומאוד אוהב לצייר את קו המתאר בלבד (ה”אאוטליין”). הסיבה להמנעות מצבע היא מודעת ולאו דווקא מגיעה מעצלנות (אם כי עצלנות היא התכונה האהובה עליי). בסגנון האישי שלי, שלפעמים, נראה כאילו אין לו קו אחיד, אני אוהב לצייר דברים שלא תמיד רואים במבט ראשון על הציור. אני מוצא שכשאני צובע ציורים, הכול יושב ברור וחד מול העיניים. ואם במקרה ניסיתי לעבוד על איזושהי אשליה בציור, היא נעלמת כמעט כליל עם הצביעה. אני לא סגור על למה התחלתי לכתוב את כל זה, אבל זה בדיוק מה שחשבתי לפני שהחלטתי לא לצבוע את הציור היומי. אבל יש גם מצב שזו סתם עצלנות.

אני מרגיש, שלאט לאט, עם ה”ציור ביום”, מתגלות עוד ועוד סטיות קטנות שלי לקהל הקוראים.  מה אני אעשה? זה מה שיוצא…

אז אחרי המפלצות, הנסיכות והזומבים אני הולך לחשוף סטייה נוספת. הסטייה הזו ותיקה לפחות כמו ציור מפלצות בהיסטוריה האישית שלי. אני קורא לה “פטיש מדבקות” (מלשון Fטיש). בקיצור, יש לי חולשה למדבקות.

אני זוכר מדבקות מאז שהייתי בגן. ההורים נסעו לחו”ל, והשאירו אותנו עם מטפלת. למטפלת ניתנה שקית הפתעות בשבילנו, וכשהיינו ילדים טובים, קיבלנו הפתעה בסוף היום. ההפתעה היתה איזה צעצוע תמים של פעם – כדור קופץ, ג’ולים, פאזל קטן או מדבקות. השיא של ההפתעות, בשבילי,  תמיד היה המדבקות. אני זוכר את המדבקות האלו כאילו הן מולי היום. הן היו מהסוג שמגיעות על דף שקוף + “סכין גירוד” + דף רקע שמתאים למדבקות. לדוגמא – מדבקות של חיות אפריקה באו עם רקע של סוואנה באפריקה. קצת קשה להסביר את הקונספט למישהו שלא נתקל במדבקות כאלו בחייו. חיפשתי עכשיו איזה שעה באינטרנט בנסיון נואש למצוא תמונות של משהו דומה, אבל ללא הועיל. לפי דעתי הפסיקו את הייצור של המדבקות האלו איפשהו בסביבות 1983 אחרי שהתגלה שיש בהן שאריות של סמים הזייתים.

אם מישהו יודע וזוכר על מה אני מדבר – אשמח אם תשתפו את הקוראים ואותי בחוויה האישית שלכם עם המדבקות המקסימות האלו.

היו עוד מדבקות: היו את המדבקות שמגרדים ויש להן ריח והיו מדבקות רגילות (של ספורט בילי לדוגמא…).

אלו היו ימים! כשהילדות עוד היתה תמימה…היום לילדים בגן אצלנו יש גיימבוי די.אס ואייפודים .

ועכשיו, אתם שואלים את עצמכם בשביל מה כל הסיפור הזה בכלל? ובכן, היום, הילדים בגן קיבלו מדבקות כדי לקשט את ברכות ה”ולנטיין” שלהם. הילדים ירדו על איזה 100 מדבקות בפחות מדקה (כשאני הייתי בגילם, חשבתי טוב טוב איפה כדאי “לבזבז” כל מדבקה), וכשהם סיימו הם זרקו את דפי המדבקות לפח המיחזור. אבל מי שיש לו פטיש למדבקות, יודע שגם דף המדבקות הוא מדבקה בעצמו. מצאתי שלושה דפי מדבקות קטנים במיחזור (אני לא בטוח שהגננות האחרות מרוצות שאני מחטט בפחי המיחזור, אבל גם זה סיפור ליום אחר…). בבית הדבקתי אחד מהם על דף, סובבתי את הדף קצת, וציירתי את הציור היומי שלי בתוך האאוטליין של מה שהיה מדבקות של “דייגו” . זה סגנון שכבר עשיתי בעבר ואני מאוד אוהב. רק אחר כך חשבתי שאולי הייתי צריך לסרוק את ה”לפני” … אז במקום, סרקתי את ה”לפני” של דף מדבקות עוגיפלצת שאולי תבינו למה אני בכלל מתכוון. הנה דף המדבקות של עוגיפלצת:

אולי מחר….

והנה דף המדבקות של “דייגו” שהוא גם הציור היומי שלי:

והנה המלצה קטנה לאוסף מדבקות מדהים משנות ה-80:

http://www.flickr.com/photos/26583284@N07/2515311446/

יום טוב

אם יש משהו שאני לא מתחבר אליו בכלל זה כל מיני סיכומי עשור או סוף שנה למיניהם. כל עיתון, מגזין אתר ובלוג מנסים “להכתיר” את המנצחים של העשור או השנה.

מי הם זמר/ת העשור?

מהו סרט העשור?

מי יהיה איש השנה ומי היא אשת העשור?

מה הם הרגעים ששינו את העשור הראשון של שנות האלפיים?

איזה אסון בינלאומי יזכה בתואר “אסון העשור”?

והכי חשוב כמובן שכולם יידעו מה היה הדבר הכי טוב ומה הכי רע – כדי  שלמר אלמוני ולגברת פלוני יהיה קל למקם את עצמם על הסקאלה הזו.

ככה יהיה הכי קל לציבור לדעת מה הוא שווה באמת.

כי בלי הרשימות המיותרות האלו אנשים יצטרכו, חס וחלילה, לחשוב בעצמם ולהחליט מה לאהוב ומה לא. וזה כבר לא מקובל בהחלט. זה יכול לגרום לבעיות רציניות וליצור מצבים מביכים בשיחות חולין עם אנשים שחשבת שהם חברים שלך, אבל הם לא אפילו לא ראו את עשרת הסרטים המשפיעים של העשור…

ואני לא רוצה שתחשבו שאני ממורמר. אני לא. שנה חדשה זה זמן יפה וחשוב לעשות החלטות, לחשוב על מה שהיה, ולהנות עם האהובים עליכם. חבל לבזבז את הזמן על רשימות.

שבוע טוב ושנה טובה לכולללללללללללללם

הנה ההייקו האחרון לשנת 2009 (נפגש שוב בשנה הבאה):

שנה טובה!

בתקווה שגלעד שליט יחזור בימים הראשונים של 2010!

נ.ב.

מומלץ וחשוב לקרוא את זה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1137865.html

ממש נהנתי להכין את הציור של היום אפילו שאני כבר גמור מעייפות והיה לי יום ארוך (אך מאוד מהנה). פשוט גיליתי שאני מתגעגע אליו:

שש”ש

השבוע התחיל קומיקס חדש ב”וואלה!” שנקרא “דני פריפריאלי”. את הטקסט כותב אודי שרבני המשעשע ואת הציורים המעוצבים עושה מיכל ברוך. הפרק הראשון היה חמוד ונראה ששווה לעקוב. מיכל היתה איתי בכיתה בויטל והיתה אחת התלמידות היותר מוכשרות. אני עזבתי אחרי שנה (סיפור לפעם אחרת) ומיכל המשיכה במסלול לאיור וקומיקס ומאז היא עושה חיל. בין היתר היא הצטרפה לקבוצת הקומיקס “דימונה” , השתתפה בספר הקומיקס “אל תפני מבטך לאחור” והוציאה את הספר “גברת מעשנת”.

הנה לינק לפרק הראשון של “דני פריפריאלי”:

http://e.walla.co.il/?w=//1609792

הקומיקס הרשת השני ששווה לבדוק הוא “רשימון” של אילנה זפרן. הקומיקסים הקצרים האלו מופיעים במגזין “עכבר העיר” כבר תקופה לא קצרה ולאחרונה הם מפורסמים גם באינטרנט. הקומיקס מספר על חייהן של אילנה ובת-זוגה לחיים והחתולים הניירוטיים שלהן. הקומיקס הוא מאוד אישי ומאוד פתוח ומספר באנקטודות מצחיקות על חיי זוגיות “אלטרנטיביים”. סגנון הציור הוא ריאליסטי והוא משמש כקונטרסט לעובדה ששני החתולים שלהן מדברים איתן והן מדברות איתם בחזרה. מחמם את הלב. הנה לינק לארבעת הפרקים שהתפרסמו ברשת עד-כה:

http://www.mouse.co.il/Tags/25495.aspx

ועכשיו, לשני ספרי קומיקס שלקחתי מהספריה:

הספר הראשון הוא “בארדין הסופר-ריאליסט” מאת אומן המחתרת הספרדי מאקס. הנה הכריכה:

מקס הוא אומן קומיקס מאוד מפורסם מברצלונה עם קריירה בקומיקס, איור וגרפיקה שמתפרסת על שלושה עשורים. הספר הנ”ל מספר על “בארדין”, אלכוהוליסט אתאיסט מלא בסיוטים שללא רצונו נשאב אל תוך העולם הסוריאליסטי. הקומיקס עצמו די סוריאליסטי ואני לא יכול להגיד שהבנתי בדיוק את כל מה שקרה שם אבל קל לסלוח על כל אי-ההבנות כשרואים עמודים כמו זה (וכל הספר מלא בכאלו…):

הספר השני נקרא “החיוך הניצחי” והוא מכיל בתוכו שלושה סיפורים קצרים של שני יוצרים צעירים ומוכשרים. הנה הכריכה:

את שני הסיפורים הראשונים כתב וצייר ג’ין לואן-יאנג שכתב עוד ספר נפלא (שכבר השאלתי פעם מהספרייה) שנקרא “סיני שנולד באמריקה” ומספר על הקשיים של ילד אסייתי יחיד בבית הספר (האמת , הוא לא היה היחיד אבל זה עוד חלק מהסיפור) ששם הוא שילב ציורים מודרניים עם סיפורי אגדות סיניים קלאסיים. ספר מצוין אבל זה לא הנושא כרגע. ב”חיוך הניצחי” שלושת הסיפורים נוגעים בקו התפר שבין מציאות ודמיון. בסיפור הראשון, שנקרא “הממלכה של דאנקן”, הגיבור נלחם נגד מכשפים, ענקים, קרפדות נינג’ה ושאר צרות, רק כדי לגלות את האמת שמאחורי המהות שלו. הקוים מזכירים קומיקס אמריקאי מודרני שמושפע גם ממנגה יפני. אחלה ציורים. הסיפור… קצת פחות. אמור להיות טוויסט בעלילה אבל אפשר להריח אותו מקילומטרים. אהבתי את פלטות הצבעים. הנה דף מהקומיקס:

הסיפור השני, והטוב ביותר לדעתי בספר, נקרא “סבא גרינבאקס” ומצויר בסגנון “יעני” פשוט ומתחיל בסיפור על קרפד עשיר שרק מחפש דרכים להיות יותר עשיר ושתי האחייניות שלו שעוזרות לו והמשרת שלו – הזכיר לי קצת את הנוסחה של הדוד העשיר של דונלד דק. הציורים מאוד מושפעים ממנגה אבל נשארים מקוריים ומעניינים. פלטת הצבעים מושלמת והסיפור ר קהולך ומסתבך כשהמשרת המסכן מגלה לסבא גרינבאקס את התגלית שלו במדבר – “החיוך הניצחי” – מין חיוך ניצחי בשמיים. ומכאן הסיפור רק מסתבך ובדרך עקלקלה ומפתיעה שמציבה מראה מול תרבות הצריכה הוא מגיע לסוף הלא-צפוי והמצויר כל כך יפה. הנההדף הראשון:

ETERNAL SMILE

הסיפור השלישי, מאת דרק קירק קים, נקרא “עזרה דחופה” והוא מספר על בחורה, נמוכה, קצת מכוערת ולא ממש חכמה שעובדת במשרד ולא ממש מתקדמת לשום מקום בחיים כשיום אחד היא מקבלת מייל בבקשת “עזרה דחופה” מבן של מלך אפריקאי. אני מקבל מייל כזה בערך כל יומיים. הוא ר קצריך 500 דולר כדי לשחרר מיליון דולר של אבא שלו שהנהיג את המהפכה ועכשיו הוא בכלא או משהו כזה. אני זורק את זה לפח, הבחורה בסיפור ענתה למייל, היא מתחילה לדמיין ומשנה את חייה. הסיפור כתוב היטב ובצורה מציחקה ומהנה והציורים פשוט יפהפיים. הנה דף מהקומיקס:

ETERNAL SMILE

בקיצור, ספר קומיקס די מגניב שמתעסק בדמיון, אסקפיזם אהבה ואכזה שמצויר ממש יפה. מומלץ.

והנה הציור היומי שלי:

והנה גם קוקו:

פתאום אני קולט שכמעט אחת בלילה ואני עובד על הפוסט הזה כבר איזה שעה וחצי (כולל סריקות) אז אני הולך לישון. לילה טוב!

יום חמישי זה היום הכי גרוע לציור ביום כי בדרך כלל אין לי שנייה זמן. היום היה אפילו פחות נוח מבדרך כלל. שוב קיבלתי טלפון על הבוקר ושוב ביקשו ממני להגיע מוקדם ולעבוד יום שלם. וכרגיל, כל חמישי בערב אני עוזר למורה שלי לטאי-צ’י ללמד בקולג’ מייד אחרי יום העבודה (אני מגיע הביתה פחות או יותר רק להחליף בגדים ולאכול משהו קטן). אז היום החלטתי שאני מכין ציור בזמן שאני בעבודה כדי לא להתברבר בלילה עד נורא מאוחר שוב עם הציור היומי. כמובן שכשהילדים ערים אין לי שנייה זמן לצייר משהו כזה. המקסימום שאני מצליח לצייר זה ספיידרמנים לבנים ונסיכות לבנות. אפילו היה איזה יום אחד שציירתי איזה 12 ספיידרמנים עד שבסוף כבר נמאס לי ולילד ה-13 שביקש ספיידרמן, ציירתי את ספיידרמן יושב על ספסל בפארק, קורא את “מובי דיק”. בקיצור הזמן היחיד שהיה לי זה שהילדים ישנו. מצאתי איזה דף חתוך בפינת האומנות שלנו וכמעט בחושך מוחלט ציירתי ציור נחמד. פתאום אחד הילדים התעורר וכמעט והתחיל באלאגן אז דחפתי את הציור לכיס הז’קט שלי וחזרתי לעבודה רגילה. נטע באה לאסוף אותי מהעבודה וישר עפתי ללמד טאי-צ’י עם המורה שלי. בקיצור, חזרתי הביתה, שמח וטוב לב בידיעה שיש לי ציור בז’קט (שאפילו לא ראיתי באור) והכול טוב ויפה… אבל מה? אני כבר שעה וחצי מחפש את הז’קט ולא מוצא! בסוף החלטתי לצייר ציור חדש וזה מה שיצא (בהשפעת הטאי-צ’י):

ניסיתי (לא עם הרבה הצלחה) לצייר את התנועה שנקראת “סוס-פרא חוצה את רעמתו”. פעם שעברה שציירתי ציור טאי-צ’י היה בפרויקט של “ציור ביום” בחמישי לחודש ושם ניסיתי (שוב, בלי הרבה הצלחה) לצייר את התנועה שנקראת “לנגן בכינור”.

היום ציור קטן. עכשיו כמעט חצות ורק עכשיו חזרתי מהסימפוזיום של הג’יאוג’יצו. יש מצב (אם כי עוד לא לגמרי בטוח) שמחר אני אשאר לישון שם ולא אהיה ליד מחשב כדי להעלות ציור. אני עדיין הולך למצוא את הזמן ולצייר את הציור היומי – הוא פשוט לא בטוח יתפרסם מחר בבלוג ואז תקבלו שני ציורים ביום של החמישה-עשר לחודש. בכל מקרה, כדי שאפאחד לא יתאכז הוספתי ציורים ישנים מתוך סקצ’בוקים תחת קטגורית העבודות שם ^ למעלה (או יותר נכון בקטגורית ה”וורקס” בשמה הלועזי). אז אני מקווה שיהיה לכם מספיק על מה להסתכל בזמן שמקמטים אותי בג’יאוג’יצו. והנה הציור היומי:

לפני איזה חודש התחייבתי בעבודה ללכת לקורס קצר על עזרים ויזואלים לילדים בכיתות הגן. כמובן ששכחתי מזה לגמרי והיו צריכים להזכיר לי את זה ברגע האחרון. אז ישר מהעבודה באתי מהר הביתה, נישקתי את אלה ואת נטע, אכלתי ממרק העדשים המצוין שהכינותי מראש ונסעתי לקורס הקצר. דווקא הקורס היה נחמד ואפילו חילקו לנו סוכריות! למזלי יכולתי לשבת ולקשקש קצת על דף בלי שיפריעו לי. זה מה שיצא:

אני לא לגמרי מרוצה אבל אין מה לעשות… הבטחתי ציור ביום…